היפים והאמיצים

היפים והאמיצים
רונה תמיר והילה שרון

50 שנה לחיל-האוויר, וזו הזדמנות מצוינת לבחון מחדש את מיתוס הטייס. מה השתנה בשנים האחרונות (אם בכלל), מה המרחק בין הדימוי למציאות, ומה מקומו של הטייס בתוך הפסיפס הצבאי והאזרחי. סקר שנערך עבור בטאון חיל-האוויר קובע, כי לסיסמה "הטובים לטיס" יש עדיין משקל סגולי משמעותי, וכי רוב הציבור מייחס לטייס יוקרה וחשיבות רבה. "כיום החברה היא אינדיבידואליסטית, והטייס מבטא בדיוק את הערך הזה", טוען ד"ר יורם פרי. "הוא הקאובוי הבודד על הסוס". יעקב טרנר, מנהל מוזיאון חיל-האוויר, סבור כי מיתוס הטייס נשען על הנצחון במלחמת ששת הימים: "הזכרון הזה כל-כך חזק, שהוא יישאר חקוק עוד זמן רב מאוד. גם המיתוס של בר-כוכבא שורד כבר 2,000 שנה כל הטייסים הם מוצלחים, או עושים רוח, או מוצלחים ועושים רוח.

איזו מהמסקנות האלה נובעת בהכרח מטענה זו?
1. אין טייסים לא מוצלחים שאינם עושים רוח.
2. כל הטייסים עושי הרוח הם מוצלחים.
3. אין מוצלחים שהם טייסים שאינם עושים רוח.
4. כל מי שאינו טייס אינו מוצלח ועושה רוח.
(מתוך ספר הכנה למבחן פסיכומטרי, 1998)
אם אינכם יודעים את התשובה לשאלה, זה לא אומר שתיכשלו בפסיכומטרי. אבל אם היא לא נראית לכם קצת תמוהה, סביר להניח שתיתקלו בבעיה קלה כשתפגשו טייס אמיתי, בשר ודם.
"כשאני מדמיינת טייס, אני רואה מישהו שחום, גבוה, עם משקפי שמש כהים. מישהו כמו טום קרוז", אומרת שירלי גרשון, 17.5, תלמידת י"ב מרמת-גן. "טייס?" מגיבה רעיה איליה, 18, מרמת-חן ושוטחת מיד את שלל האסוציאציות שלה: "טופ-גאן. מישהו מוכשר, אחד שיודע פיסיקה, מתימטיקה, חכם וסנוב. למה סנוב? כי הוא הכי טוב, אז למה שלא יהיה סנוב?" שתיהן, אגב, היו בנות שנתיים בפעם האחרונה שחיל-האוויר הפגין את כישוריו במלחמה. אולי בגלל זה, כשהן חושבות על טייס, הן רואות שחקן קולנוע.
מילון אבן-שושן דווקא שומר על איפוק: "טייס – נווט באווירון, מומחה לתעופה במטוס". אז מהיכן צצו כל שאר הסופרלטיבים?
"השמיים נחשבו תמיד למישכנם של האלים", מסביר הסוציולוג ד"ר עוז אלמוג. "יש קשר בין המעמד המיתולוגי של הטייס לבין השאיפה להיות עליון, להסתכל על המציאות מלמעלה. בשמיים אין דריסת-רגל לבני-אדם פשוטים. במלחמת-העולם הראשונה, כשהופיעו מטוסי הקרב, הפכו טייסי הקרב לאליטה. דמויות כמו צ'רלס לינדברג, שהיה גבר נאה, ואנטואן דה-סנט אכזיפרי, מחבר 'הנסיך הקטן', שניספה במהלך טיסה מבצעית, יצרו את ההילה הרומנטית של הטייס ההרפתקן, חסר הגבולות. מאז, זה לא רק הטייסים הטובים, זה הטובים והיפים. מלחמת-העולם השנייה הפכה את הטייס לדמות עוד יותר מיתולוגית. סיפורי הקרב הרבים על הטייסים הבריטים תיארו אותם בצורה הירואית. לא היה ספק, שהבריטים ניצחו בגלל העליונות האווירית שלהם".
ואם בחיל-האוויר המלכותי הבריטי זה ככה, אז למה לא אצלנו? מרבית אנשי שירות האוויר, שהוקם בנובמבר 1947, טסו במלחמת-העולם השנייה במסגרת חיל-האוויר הבריטי. ביניהם היה גם עזר ויצמן, שהפך לסמל המובהק ביותר של הטייס הישראלי. כעבור שנים תיאר ויצמן בספרו "לך שמיים לך ארץ" את המשיכה לטיסה, ואת ההבדל הברור בין לוחם קרקעי לטייס: "כבר אז החלטתי, שאם אוכל להתחמק מהעניין הזה, לרוץ על הקרקע ולחטוף קוצים בישבן ולהתפלש בבוץ ולאכול חול ולשפוך גאלונים של זיעה – לא אהסס להתחמק. הייתי שוכב בג'וערה, וארבעה מטוסים בריטיים היו חותכים את השמיים. ואני הייתי תופס את עצמי, מלגלג ביני לביני: ויצמן, חתיכת אידיוט, אתה שוכב פה בין השיחים ואוכל עלים כשאתה צריך להיות שם, למעלה בשחקים, וליהנות מהאוויר הצח, מהמרחבים, מהרגשת השליטה הנפלאה בכל".
ובכל זאת, ההצגה הפופולרית באותה תקופה היתה "הוא הלך בשדות" ולא "הוא טס במסרשמיט". למרות הנימוקים המשכנעים של ויצמן, רוב טייסי חיל-האוויר במלחמת העצמאות היו מתנדבים מחוץ-לארץ. בשנותיה הראשונות של המדינה, העדיפו רוב המתגייסים לאכול חול ולשפוך גאלונים של זיעה. בצנחנים, אם אפשר. ניסן סלוצקי, הסוציולוג הראשון של בית-הספר לטיסה, זוכר זאת היטב: "חיל-האוויר היה צמא לטייסים נוספים. מספר המתנדבים שהגיעו מיוזמתם היה קטן מכפי שהחיל היה זקוק לו, והשאלונים שחולקו למתגייסים חזרו כשבכולם מסומנים הצנחנים בעדיפות ראשונה, שנייה ושלישית". ב-1954 הוזמן סלוצקי על-ידי חיל-האוויר, יחד עם קבוצת חוקרים מהאוניברסיטה העברית, למצוא נוסחת מיון לקורס-טיס. "עד אז", הוא מספר, "כל מי שעבר את המבדקים הרפואיים, הגיע לקורס ורבים נפלו במהלכו, אחרי בזבוז שעות טיסה יקרות".
נוסחת המיון שקבע סלוצקי נכנסה לשימוש רק בשנת 1967. סלוצקי מסרב לפרט מהן התכונות שנבחרו כמנבאות הצלחה בקורס, אבל מודה שרובן אינן קשורות ישירות לטיסה. שחצנות, בניגוד לדעה הרווחת, לא נדרשת מראש. "הקורס היה ארוך ודרש מאמץ ממושך. חיפשנו טייסים שמסוגלים לאלתר, לגלות תושייה ולהתמודד עם מצבי לחץ", הוא אומר. "בגלל זה, תחושת ההישג של אלה שסיימו היתה גבוהה מאוד. לפעמים זה התבטא ב'שוויצריות', מכיוון שהחניכים הרגישו שהם השתלטו על משהו שלא כל אחד יכול להצליח בו. לדעתי, זו לא היתה סנוביות מלידה, אבל קורס-טיס בפירוש טיפח את תחושת ההישג, כדי לשמר את המוטיבציה. לכן, לפעמים נוצרה תחושה שהטייסים הם עם קצת שחצני".
הסיסמה "הטובים לטיס" בוודאי שלא עזרה לפתח דימוי צנוע לטייס, וזאת גם לא היתה הכוונה. "אין ספק ש'הטובים לטיס' היא אחת הסיסמאות הטובות שנטבעו בעברית", קובע הפרסומאי משה תאומים. "היא קליטה, אינפורמטיבית ויוצרת קונוטציה חיובית. היא מעידה על הצטיינות, ומשתמע ממנה שאם הטובים לטיס – אז מי שטס הוא טוב. אני לא מכיר אף סיסמה אחרת שאומרת דבר כזה על אנשים".
הסיסמה נטבעה בראשית שנות השישים. באיזה מידה היא היתה מצליחה היום?
"קמפיין נבחן בתוקף הצלחתו בזמן נתון. הקמפיין הזה מבריק כבר שנים ארוכות כי נלוו לו עוד אלמנטים, כמו סמלי הסטטוס. שעון האומגה השחור, למשל. או משקפי השמש של 'ריי באן', שלא היו כדוגמתם בארץ, ומאז שהגיעו מכונים 'משקפי טייסים'. או הפליינג ג'קט, המכונה 'מעיל הטייסים'. סמלים אלה החצינו את התופעה, כך שלא ניתן היה לטעות במעמד שחיל-האוויר ביקש להעניק לטייסיו".
אבל כדי לשכנע צעירים לתרום שבע שנים מחייהם לחיל-האוויר, נדרש קצת יותר מסיסמה, גם אם היא מוצלחת. "בסופו של דבר מה שתורם למיתוס זו מלחמה", אומר תא"ל (מיל') יעקב טרנר, שסיים את קורס-הטיס בשנת 1957. "מבצע קדש בשנת 1956 היה מוצלח יחסית מבחינת חיל-האוויר, אבל לא העצים את המיתוס בצורה משמעותית. הפריצה הגדולה באמת בתדמית הטייסים היתה במלחמת ששת הימים. אחריה, כשחיל-האוויר נקשר אוטומטית עם הצלחות והפלות, היתה עלייה עצומה בכמות המתנדבים לקורס-טיס. הייתי אז מדריך ראשי בבית-הספר לטיסה, והדרכנו קורסים ענקיים. הביטחון העצמי היה גבוה ועטפו אותנו בהרבה אהבה. זו היתה הרגשה טובה להיות טייס באותם ימים".
ואז הגיעה מלחמת יום הכיפורים, והסתבר שמצבנו בהחלט יכול היה להיות טוב יותר. גם מצבם של הטייסים. "אחרי המלחמה היתה תופעה הפוכה", ממשיך טרנר. "אנשים פחות התהדרו בכנפיים. טסו מתל-אביב על בגדים אזרחיים, הגיעו לטייסת ועברו לסרבל, ובתום יום עבודה לבשו את הבגדים האזרחיים וחזרו הביתה. זה קרה בעיקר אצל הצעירים, איזשהו מרי קטן, שהביע אי שביעות רצון ממה שהיה במלחמה. פתאום הרגשנו לא נוח, הבנו שהיתה הגזמה בחגיגות אחרי מלחמת ששת הימים".
אבל גם אם אחרי מלחמת יום הכיפורים היתה הפוגה קלה בהערצה כלפי טייסים, הם הצליחו לרכוש בחזרה את ההילה. עדיין אפשר למצוא בנות כמו גלית גורדו, בת 18 מירושלים, חיילת בחיל-הקשר, שמודה: "אם מישהו יתחיל איתי ויתברר שהוא טייס, זה יוסיף לו נקודות".
למה?
כי הוא בטח בן-אדם איכותי, אחראי, עם כוח סבל.
איך נראה טייס?
גבוה, חסון, כתפיים רחבות. בדרך כלל הם בהירים.
איך את יודעת?
מהסרטים.
את מכירה טייסים?
לא.
כנראה שגלית לא לבד, ועל כך יעיד ערן בן-אברהם. למעשה הוא כבר עשה זאת, לפני שהורשע על התחזות לטייס לשם השגת כיבושים מיניים ורומנטיים. הפרשה, שהתפרסמה בתחילת השנה, הוכיחה שבשנת 1998, התואר 'טייס' עדיין סולל את הדרך ללבן של נשים.
"בטח שזה עוזר עם בנות", אומר סגן אופיר, טייס F-16 בן 23 מירושלים. "אבל אם אני פוגש מישהי, אני לא רוצה שהיא תדע על ההתחלה מה אני עושה, ואני גם לא מגלה לה. אחר-כך, היא עוד יותר מרוצה. למה? אני ממש לא יודע.
"הכי מצחיק זה הפער בין איך שמתפעלים ממך בחוץ, לבין איך שזה באמת. אתה גומר שנתיים בקורס, שנתיים שדרכו עליך והשביזו אותך, וגם בטייסת עוד מתייחסים אליך בתור צעיר. בחוץ כולם שואלים אותך: 'נו, מתי המלחמה?', כאילו אתה יודע משהו. ואתה, אין לך מושג, אתה אפילו עוד לא יודע להטיס F-16".
"אמי יושבת בטריבונה בקהל, מכאן איני יכול לראות אותה, חבל. "היא דאגה לי, היא עברה תקופה קשה, אם לי מגיע זוג כנפיים, לה שלושה". (מתוך 'כנפיים', מילים: קובי לוריא, לחן: קובי אושרת. בביצוע להקת חיל-האוויר).
"להיות אמא של טייס זה שונה מלהיות אשתו של טייס", אומרת צפי, אשתו של סא"ל (מיל') ירון, טייס בואינג, ואמא של סרן נ', קצין בסיירת מטכ"ל ושל סגן עידן, טייס אפאצ'י. "ילד תמיד נשאר הילד שלך, ואת מרגישה שאת צריכה להגיד לו מה לעשות, לכוון אותו. כששני הילדים שלי פנו לכיוון קרבי, לא הופתעתי. שניהם היו שחיינים ברמה בינלאומית וידעתי שהם יחפשו אתגרים גם בצבא".
מה הרייטינג של טיס מול סיירת מובחרת?
"ללוחמים בסיירת מובחרת בהחלט יש הילה, אבל לא באותה מידה כמו הטייסים. זה קשור לחשיפה בציבור: על הטייסים כותבים, עוסקים בפעולות ובמבצעים שלהם. הבן הצעיר שלי יכול להגיד שהוא טייס, אבל לבן הבכור אסור לומר מה הוא עושה. גם ההבדל בין התפקידים משפיע. אלה נמצאים בבוץ, ואלה בשמיים. טייס נתפס כמי שהולך נקי, מצוחצח, הידיים שלו נשארות נקיות".
המיתוס השתנה מאז שבעלך היה טייס?
"השינוי הוא לא בדימוי של הטייס, אלא בגישה לצבא. היום אני מרגישה שאין מספיק הערכה לתפקידים שילדי מבצעים במסגרת הצבא. לפני עשרים שנה הייתי מרגישה גאווה, כשבעלי הטייס היה מגיע לירושלים במדים ומעורר המון תשומת-לב. היום, כשעידן בא הביתה, הוא ישר פושט את המדים".
כדי להשיג בספריות העירוניות את "מלאכי עליון", ספרה של מיכל שלו, צריך לחכות לפחות חודש. כוכב הספר הוא סרן זיו, סגן מפקד הטייסת. נדמה שבדמותו ביקשה מיכל שלו לאחד את כל הסטריאוטיפים על טייסים: הוא רוכב על אופנועו הכבד והרוטט, כשהוא שובר בדרך את לבותיהן של כל הבנות, בטייסת ומחוצה לה. הוא מקסים, ישר, מצפוני, נלחם ברשע עד חורמה, אך יודע להיות גם מפקד קשוב ורך לבב. וכל זה עוד מבלי לפרט את כישוריו במיטה, אותם הוא מוכיח שוב ושוב ב-320 עמודי הספר.
"בוודאי שהספר הזה הוא רב-מכר, בגלל שהוא צהוב", אומר סא"ל שרון, מפקד טייסת אנפות. "הוא רדוד, ויותר מזה, הוא עושה עוול לטייסים. אבל מיכל שלו מספקת את הצורך של הציבור בהאדרת המיתוס".
אולי הציבור מסוקרן ורוצה להיות מודע יותר למה שקורה בחיל-האוויר?
"הציבור מודע מצוין. נוצר בארץ פרדוקס שצריך לשים לב אליו: כמעט כל יום שוברים בתקשורת את המיתוס של חיל-האוויר, אבל לא נוגעים במיתוס של הטייס. חיל-האוויר נתפס כמסגרת אליטיסטית, והיום בחברה הישראלית מקובל לנסות לשבור מסגרות אליטיסטיות. אבל הטייס נשאר דמות רחוקה שאי אפשר לזהות אותה. כאילו 'הטייסים בסדר, הבעיה היא חיל-האוויר'".
"לדעתי, קרנם ותדמיתם של הטייסים ירדה בשנים האחרונות", סבור העיתונאי דורון רוזנבלום, "אבל קרנו של מי לא ירדה, מלבד דוגמנים ודוגמניות כוכבי ערוץ 2? יש לכך מספר סיבות: ראשית, ירידת קרנם של צה"ל ושל השירות הצבאי בכלל, בעיקר כשבשנים האחרונות קשה לנו להצביע על איזשהו הישג צבאי קולוסלי. שנית, גם תהליך השלום – וההכרה במיגבלותיו של השימוש בכוח – עשה את האליטיזם הצבאי לפחות אוטומטי ומובן מאליו. היום הנוער שואל למען מה נלחמים, ולא רק איך. וזאת בתקופה שבה ההגשמה נעשית במישור אינדיבידואליסטי וחומרני, לא במישור המגויס.
"אבל כל הסיבות האלה קשורות לדעתי בעצם שינוי הערכים במדינה, שבמלאת לה חמישים, בוחנת מחדש את כל המיתוסים שליוו אותה. רוב הסיבות שמניתי יכולות כמובן להימחק בבת-אחת בשעת משבר צבאי, שבה יינשאו שוב העיניים לחיל-האוויר כאל מושיע לאומי. שהרי השחיקה במיתוס חיל-האוויר קיימת כל עוד מתקיים הלוקסוס הזה שנקרא 'עידן שלום', או לפחות האמונה (או האשליה) שאנו חיים בעידן כזה".
"הצבא הוא כבר לא ערך-על בחברה הישראלית, מותר לבקר אותו, ולאחרונה אפילו את הדובדבן שעל הקצפת, את חיל-האוויר", אומר יורם פרי, ד"ר לתקשורת ולשעבר עורך העיתון "דבר". "על מה ביקרו את חיל-האוויר עד היום? קצת על המסיבות, אבל לא הטילו ספק ביעילות המבצעית, באירגון, באמינות. עדיין, הדימוי של הטייס בציבור יותר טוב משל אנשי הצבא האחרים. כיום, החברה היא אינדיבידואליסטית, והטייס מבטא בדיוק את הערך הזה. הוא הקאובוי הבודד על הסוס. אם מוסיפים לזה מרכיבים כמו תגובה מהירה, החלטיות, אומץ, אתגריות, שליטה עצמית ודיוק – מגיעים למסקנה שמדובר בדמות הגיבור הפופולרי".
אבל הגיבור הפופולרי של היום שונה קצת מזה של פעם. בסרטו של מנחם גולן משנת 1964, "שמונה בעקבות אחד", הטייס צביקה הוא קיבוצניק, יש לו חברה יפה, וגם הוא, איך לא, נראה מצוין. פצצה התגלתה במיראז' בעיצומו של המפגן האווירי? אין בעיה. צביקה, בגילומו של ניקו ניתאי, מנטרל אותה באדישות. כל ילדי הקיבוץ נושאים אליו עיניים מעריצות, וזאת מבלי שיוציא מפיו יותר ממשפטים ספורים במשך כל הסרט. פוסטר של טייס.
זה כנראה המודל שעליו גדל הטייס דניאל פלד, גיבור הסרט "דרך הנשר", שנעשה בשנת 1990. יש לו אופנוע שאיתו הוא קורע את העולם, יש לו חבר'ה מהצבא שאיתם הוא מתחרה בשיט, ויש לו אשה אוהבת שמחייכת בכל בוקר, כשהוא עושה "באז" מעל הבית. ויש לו גם סרטן, שהוא מסתיר מכולם כדי לא לפגוע בתדמית המאצ'ו הקשוח שכמו מתחייבת מהסטטוס שלו.
הדמות שמצייר אורי ברבש, במאי הסרט, היא של גבר-ילד, שכל עולמו מורכב מסמלים ותחרויות, ושמצהיר "אם אני לא טס אני לא חי". אבל מה קורה לדימוי הגברי כשהנשים נכנסות לתמונה, או לפחות מנסות?
"הנוכחות של בנות פגעה במוטיבציה להתקבל לקורס-טיס, והעלתה את הביקוש לסיירות", אומר טל לגזיאל מהרצליה, שנמצא בשלב הראשוני של הקורס. "אם אשה יכולה להיות טייסת, אז מה זה שווה? חוסר השוויון הזה מרגיז. אם הן פה, שיילכו גם לחי"ר". עידן שילון, בן 18 מרעננה, חניך בשלב המכין, מסכים: "זה שיש בנות בקורס, זה קצת הורס את ההילה".
את רינה לוינסון הטענה הזו מרתיחה. "בכל העולם יש נשים טייסות, אפילו במדינות ערביות, ולא עושים מזה עניין. רק כאן לא תופסים שטיסה זו לא שאלה של ביצים". לוינסון היתה אחת מקומץ הטייסות ששירתו בחיל-האוויר בשנותיו הראשונות. כיום, לוינסון היא מדריכת טיסה אזרחית, וזוכרת היטב את שנותיה בחיל-האוויר.
"ייחסו לטייסים תכונות מיוחדות, כמעט על-אנושיות, וזה הכל שטויות. נכון שיש כמה תכונות שטייס צריך שיהיו לו, אבל הוא לא סופרמן".
כנראה שהדימוי-המיתוס-הסטראוטיפ לא הולך להשתנות בקרוב. נכון שכבר שנים רבות לא היתה לחיל-האוויר הזדמנות לחזור על הצלחותיו המפוארות מהעבר, אבל מבחני הקבלה לקורס-טיס הם עדיין תווית איכות מוחצת, וצה"ל עדיין מגדיר את קורס-הטיס כעדיפות עליונה במיונים. עוד מסתבר, כי האהדה לחיל-האוויר בקרב מה שנקרא 'הציבור הרחב', לא שככה.
"במוזיאון ה-RAF בהנדון מבקרים 130 אלף איש בשנה, ובמוזיאון בלה-בורז'ה בפריז, 110 אלף", אומר יעקב טרנר, מפקד מוזיאון חיל-האוויר. "במוזיאון שלנו מבקרים 150 אלף עד 170 אלף איש בשנה. למה? בגלל המיתוס. זכרון הניצחון במלחמת ששת הימים, שהפתיע גם את הטייסים עצמם, כל-כך חזק שהוא יישאר חקוק עוד זמן רב מאוד. גם המיתוס של בר-כוכבא שורד כבר אלפיים שנה".
חמישים ושלושה אחוזים סבורים כי טייס הוא התפקיד הצבאי היוקרתי ביותר
במהלך חודש מרס ערך מכון המחקר "מחשוב", למחקרי שוק ודעת קהל (בהנהלת ד"ר רחל ישראלי), סקר טלפוני, שבחן את עמדות הציבור לגבי דמותו של הטייס. המרואיינים התבקשו להתייחס למספר שאלות הקשורות במעמדו של הטייס בחברה ובצה"ל, כיום ובעבר. נתוני הסקר מתבססים על מידגם ארצי בן 503 מרואיינים, המייצגים את האוכלוסייה היהודית הבוגרת בארץ (מגיל 18 ומעלה). 40 אחוז מהמרואיינים סבורים כי בהשוואה ללפני 30 שנה, היוקרה של מקצוע הטיס עלתה. 32 אחוזים סבורים כי יוקרתו של מקצוע הטיס ירדה ב-30 השנים האחרונות, ו-28 אחוזים גורסים כי מעמד הטייס לא השתנה. הטיס נתפס כמקצוע היוקרתי ביותר מבין המקצועות הצבאיים. 32 אחוזים ציינו כי תפקיד הטייס הוא היוקרתי ביותר מבין כל התפקידים בצה"ל. כשנתבקשו להשוות בין ארבעה תפקידים צבאיים בלבד (טייס, לוחם בסיירת מטכ"ל, קצין מודיעין ולוחם בשייטת), ציינו 53 אחוזים כי טייס הוא התפקיד היוקרתי ביותר – לעומת 10 עד 17 אחוזים בלבד, שייחסו את היוקרתיות הרבה ביותר לתפקידים האחרים. רוב הציבור (60 אחוז) גורס כי מעמד הטייס לא השתנה בעקבות התאונות בחיל-האוויר. 25 אחוזים סבורים כי התאונות בחיל-האוויר גרמו לירידה ביוקרה של מקצוע הטיס. 15 אחוזים סבורים כי היוקרה של מקצוע הטיס עלתה בעקבות התאונות.
במסגרת הצבאית, טייס נתפס כתפקיד היוקרתי ביותר. היוקרה המיוחסת לטייס במסגרת האזרחית, אינה גבוהה כמו זו המיוחסת לו במסגרת הצבאית, וקיימים מספר מקצועות אזרחיים הנתפסים כהרבה יותר יוקרתיים (מחשבים/היי-טק, רפואה, עריכת-דין). עם זאת, גם במסגרת האזרחית מצוי הטייס ב"מקום טוב" יחד עם מקצועות כאיש עסקים, פוליטיקאי, בנקאי, מהנדס/אדריכל ורואה חשבון.
למרות שדווקא צעירים בגילאי 29-18 מתייחסים למקצוע הטיס קצת פחות בחיוב מהמבוגרים יותר, מתקבל הרושם כי מעמד הטייס גבוה גם כיום, ולא חלה בו שחיקה ממשית במהלך השנים.

0 תגובות

השאירו תגובה

רוצה להצטרף לשיח?
אשמח לקבל את תגובתך!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים